הנה עברו שנתיים מאז הפוסט האחרון שלי והמון דברים קרו שם הילדים גדלו ואנחנו הוספנו עוד שנתיים לרזומה ההורות .
אני לא אגיד הזדקנו (אם כי מתבקש לאור הפולניות השורה במחוזותינו) אני אגיד דווקא השתבחנו.

בזמן הזה איבדתי את אמא שלי והאגרוף הזה גרם לי לאהוב את האמהות שלי יותר מאשר קודם ולהעריך את אבא שלי יותר מתמיד.
הילדים קיבלו את זה בדרכם הילדותית
מיקה הבינה, שתקה שבוע וחזרה לשיגרה. 

איתן אמר "אההה..." ספק מבין ספק שומע והמשיך. 
ודווקא אלמה שספגה רק את הימים של מחלתה של אמא שלי - סבתא שלי ברגישות אין קץ לא הפסיקה לחפש אותה תקופה ארוכה וגם היום שנה וקצת אחרי עדין מנהלת איתה "שיחות" כאילו בטלפון משחק.
כמה מוזר שילדים יכולים לעשות את זה ולהתאים את עצמם גם כשחסר משהו והכל הופך להיות חזרה בסדר 
ואצלנו זה בור גדול.
ברור שאין להשוות את הגעגועים שלי לאלו של הילדים ועדין הם נכחו בשכול ובאבל והיו גאווה גדולה בשבילי.
אז זה למה לא הייתי פה ועכשיו אני פה בגלל דברים שונים לגמרי אבל על זה בפעם אחרת.


"אמא מה את חושבת שמסתתר במילה חומש?"
באה בכורתי לשאול
וכבר היה לי ברור שהיא מצפה לתשובה מפורטת מנומקת ומנוסחת כהלכה.
אני לא מצליחה להעביר לה את חדוות הלימודים (אם קיימת כזו בכיתה ב')
אני מאוד אהבתי שיעורי תורה ותנך
וכל הזמן אומרים שאי אפשר להיות גם הומאני וגם ריאלי אבל ...לא להיות שניהם?
אז מה נשאר?
כל הזמן בתכמנות היא מוציאה ממני את התשובות לשאלות שלה וכל שיעורי הבית
ובאה בוכה שהיא לא הספיקה "להעתיק"ממני את התשובה כמו שאמרתי לה
אוף
למה לא מכינים ספר , ספרון , ספרונצ'יק קטן של הוראות לילדים האלו
מה נכון ומה לא נכון???
אני כבר מגיעה למצב שאומרת לה "בחיאת תביאי ת'עפרון אני אכתוב..."
נרגעתי להיום
מחר יהיה שידור חוזר.
תם החופש הגדול.
מה גדול??? ענק!!!!
נשארו לי קרחות בכמה מקומות בראש אותם אני מסתירה בתסרוקות מתוחכמות אני מקווה שזה יעבור עד פסח,
כי אז שוב יש לי חופש על הראש ...אבל דיה לצרה בשעתה כמו שאומרים.
אני אהנה מהרגע שוב בוקר של אמא ואלמה.
היום, יום קצר לאיתן כי הגן חדש עד 10 היום , עד 11 מחר וביום חמישי כבר יום רגיל ובא לציון הגואל (בצורת גננת וסייעת אבל אני לא קטנונית...).
הבוקר לא נרשמה התרגשות רבתית איתן רץ בריצת אמוק לגן שלו ומיקה סילקה אותי כבר בשער.
בקושי הצלחתי להוציא מהם תמונה "אוף אמא אני לא רוצה להצטלם" - תגובה של שניהם דרך אגב
לפי הפרצופים בתמונות אפשר לחשוב שהם סובלים (אולי הם כן נהנו להוציא לי ת'מיץ בחופש?).
מה שלא יהיה ואיך שלא הנה חוזרים שוב לשיגרה ואני מצפה לזה כמו לאויר
הנה תמונות מהבוקר ...




השבוע התחיל רגוע יותר....
(טוב אני גם ארגנתי לי חופשה בסוף שבוע במלון בים המלח...) ותודה לניר על שלקח חופש לשבוע האחרון באוג' (טוב הוא יודע מה טוב לו...) הילדים בעצמם מותשים ואמא רגע לפני שיגעון וקרחות מתלישת שיער .
אתמול לא הייתי כל היום בבית
עבדתי (זה קורה פעם בחודש שאני נעלמת להם ליום אחד ) ואז הם נזכרו שיש להם אבא
איזה תענוג!!!
הם חזרו לשביל המוכר לצד שלו של המיטה
אלמה מעדיפה את אבא הגבוה על אמא הגמדה
והיא מטפסת עליו בקופיפיות
גם המחשב של הילדים פתאום קורא אאאאאאאאבאאאאאאאאא!
החיים יפים
למרות שעדין אוג'.

הנה כמה תמונות מהחופש שלנו בסופ"ש:



הנה נגמר עוד שבוע .
ולמה אני כותבת על זה ביום חמישי בצהרים?
כי אישי יקירי האחד והיחיד חוזר היום מצבא ההגנה הגונב אבאים מילדים (שומעים את המרמור ???)
בכולאופן חברה פנתה אלי היום ואמרה לי את לא מבינה איך הבית נראה!!!
אמרתי לה שיש לי מושג מצויין
הבית נראה כאילו טייפון גילח את כל הקירות והעיף הכל למרכז החדר לערמה מאוד מאוד לא מאורגנת.
מה שקורה במסביב לה הוא אקראי בהחלט ואי אפשר לקרוא לזה אפילו בלאגן...
באזורי האכילה הרצפה יכולה להאכיל בשקט איזה 4-5 מחוסרי בית רעבים במיוחד.
החופש הגדול הזה עוד יעשה אותי בן אדם טוב.
אני רוצה כבר ספירה לאחור נגמר לי הסוס
עברתי לשלב שאני מרגישה חמור.
אתמול קיבלתי צו פינוי מאחותי המדהימה."אורלי אחרי צהרים את מתלבשת יפה יפה (רוצה להגיד שהפיג'מה שלי לא משו...) מתאפרת (כי הפרצוף שלי זוועה) ואנחנו הולכים לקניון עם הילדים".
בשניה הראשונה הרעיון קסם לי
עד שהבנתי שמדובר בילדים שלי....
אחותי הזריזה הבינה ענין "אני משלמת הכל@!!"
וכך היה
הילדים קיבלו מה שביקשו והיו מרוצים אני הייתי מותשת ונשרכתי (או אולי התחבאתי) מאחורי העגלה של אלמה.
אחרי הבילוי ההורס (את הרגלים והגב שלי) המשכנו לנאפיס שם יש אוכל!!! הילדים הזמינו ארוחת ערב אולטימטיבית: צ'יפס ושניצל או המבורגר ואלמה כרגיל אכלה משל כולם...
הגענו הביתה באיחור אלגנטי לשעת השינה והילדים נשפכו כמו חיילי דומינו לא כתבתי אתמול כי גם אני חייל דומינו....
המהפכה בעיצומה והכוחות השולטים נשלחים מעבר לקוי האויב לשרת בצבא האמיתי
ואני נותרתי לבד במערכה מול 3 זעטוטים אם אפשר לומר ככה
שבוע שלכם של אמא ביום ואמא בלילה שבוע שלם לתרגל את השפה השניה שלי - ילדותית
הבוקר נפרדנו מניר שיצא לשבוע בצאלים הנהדרת שמספקת חופשות שבועיות לניר שלי ולעוד המון אבאים...
בינתיים פה בבית הדברים המשיכו להתגלגל (פשוטו כמשמעו להתגלגל בעיקר על הרצפה).
ירדנו למכולת בבוקר לפני שהחום ישיג אותנו ואי אפשר לזוז מטר
בדרך הביתה הילדים צ'ופרו במשחק קטן מחנות הפתעות וזהו הם מבחינתם עשו את המעשה השומרוני להיום המתנה בידיהם ואפשר להתפרע .
חמש דקות מהדלת לחדרים וכבר נשמעו צפירות עולות ויורדות מפי העוללית אלמה הגדולים חזרו 4 -5 שנים אחורה ושיחקו בצעצוע החדש שלה מותירים אותה צורחת עליהם בדרך שלה "תחזירו לי" והפולניה שבי התחלפה במרוקאית וצרחתי להם "תעזבו"!
שקט...לא ליותר מ-2 דקות ואיתן מתחיל לצעוק "מיקה תחזירי לי " והיא עונה "עוד לא" והוא חוזר "תחזירי לי" אני מוכנה להשבע ששמעתי חיוך ב"עוד לא" שלה וזהו פה כבר לא היו ספקות
הילדים שבעים מהמתנות שנקנו להם לפני 10 דקות
והם נדרשו להחזיר אותם
בדמעות קורעות לב והתחננויות והבטחות נמסרו המשחקים והוחרמו.
מאז בא לציון הגואל ויש שקט בבית
ויהי בוקר ויהי ערב .. יום ראשון