הנה עברו שנתיים מאז הפוסט האחרון שלי והמון דברים קרו שם הילדים גדלו ואנחנו הוספנו עוד שנתיים לרזומה ההורות .
אני לא אגיד הזדקנו (אם כי מתבקש לאור הפולניות השורה במחוזותינו) אני אגיד דווקא השתבחנו.

בזמן הזה איבדתי את אמא שלי והאגרוף הזה גרם לי לאהוב את האמהות שלי יותר מאשר קודם ולהעריך את אבא שלי יותר מתמיד.
הילדים קיבלו את זה בדרכם הילדותית
מיקה הבינה, שתקה שבוע וחזרה לשיגרה. 

איתן אמר "אההה..." ספק מבין ספק שומע והמשיך. 
ודווקא אלמה שספגה רק את הימים של מחלתה של אמא שלי - סבתא שלי ברגישות אין קץ לא הפסיקה לחפש אותה תקופה ארוכה וגם היום שנה וקצת אחרי עדין מנהלת איתה "שיחות" כאילו בטלפון משחק.
כמה מוזר שילדים יכולים לעשות את זה ולהתאים את עצמם גם כשחסר משהו והכל הופך להיות חזרה בסדר 
ואצלנו זה בור גדול.
ברור שאין להשוות את הגעגועים שלי לאלו של הילדים ועדין הם נכחו בשכול ובאבל והיו גאווה גדולה בשבילי.
אז זה למה לא הייתי פה ועכשיו אני פה בגלל דברים שונים לגמרי אבל על זה בפעם אחרת.