איפה זה כתוב תראו לי???
כן ,כן.. אני יודעת איפה אבל מה לעשות שהילדים לא קראו את הפרק הזה עדין (ברור לי שגם אחרי שיקראו ויבָחנו עליו עדין לא יפנימו אותו.. למה להם?)
בכּלאופן ....שישי התחיל בנקיונות (וזה המקום להודות לאל' לחמותי וחמי אפילו לגיסתי הקטנה וגיסי על שהביאו לי את הנס הזה שנקרא ניר,אישי יקירי,...כי הוא זה שמנקה ואני מפעילה ת'ילדים בנקודה רחוקה).
באופן מדהים הבית נקי לקראת השעה 9 וחצי בבוקר (טוב זו לא חוכמה כשמתחילים בשעה 6 וחצי.. זה אפילו הגיוני אם עושים חישוב לפי גודל הבית) ואז מתחיל השגעון.
צריך מכולת אז לוקחים את הגדולים בדרך הם כמובן נזכרים שאין בבית צ'יטוס וגם אין צ'יפס מסוג אחר וגם חסרים לנו עוד אי אלו ממתקים ובקבוקי שתיה והאיש חוזר עצבני ...(ואני כמו פולניה טובה מחייכת ואומרת "אמרתי לך"...ככה לימדו אותי לתת סטירה(זה החלק של אמרתי לך) וללטף(זה החלק של החיוך)זה תמיד עובד) בעוד הוא מסביר לי את השתלשלות הדברים והילדים עדין רוטנים רוקעים רגלים ומשלבים ידים בפרצוף כועס אני מעדיפה להסתובב(כבר הייתי בסרט הזה נמאס לי...).
כשהם מפנים ת'שטח, אני הולכת להכין משו לאכול כדי שחלילה לא ירעבו למוות, ומיד הם צצים קודם מיקה.
"אמא אני רעבה... מה את מכינה" (להזכירכם השעה 10 בבוקר והם אכלו ארוחת בוקר) ,"אני כבר רוצה ארוחת צהרים"
"לא מיקה זה לאחר כך"
"עכשיו זה אחר כך אמא"
"כבר מקררת לי הבטן" (איי כבר יש לי דמעות בעינים מהסבל הזה{הסבל שלי לא שלה})
הזמן איכשהו נעלם וארוחת צהרים מגיעה ועוברת ואז כולם לישון ועכשיו.....
יש לי זמן של שקט!!!!
כמה טוב שיש ברשת ג' שלמה ארצי.
אני יכולה למות בשקט (התכוונתי לנוח אבל זה לא היה יוצא פולני כמו שאני רוצה).
שבת שלום

1 תגובות:

זהבית שקד said...

יקירתי
עוד שבועיים זה נגמר
שולחת לך המון אהבה

חיבוק ענק ממני
זהבית